ארבה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק פלת"ד) בגין נזקי התובעת בתאונה ב- 2.9.2000, כשהיתה כמעט בת 12. הצדדים חלוקים אך בהערכת הנזק.

נכות רפואית

האורתופד ד"ר קובי לידור, חיווה דעתו בעניינה של התובעת ונחקר. את חוות-דעתו הוא סיכם כך: (לתובעת) "... נגרמו שברים בעצמות האגן עם פריקה של המיפרק הסאקרו-אליאקי (SIJ) משמאל... הפריקה של ה– SIJ משמאל שוחזרה על ידי מתיחה שלדית בעזרת מסמר ע"ש שטיינמן שהוחדר לחלק הרחיקני של עצם הירך משמאל.

מאחר ואורית גלית ארבה מתלוננת על כאבים בעיקר בגבה התחתון משמאל, ובבדיקתה הגופנית קיימת רגישות למישוש על פני SIJ משמאל, הפניתי אותה לבדיקת טומוגרפיה מחשבית (CT) של האגן. בבדיקה שבוצעה בתאריך 6.4.09 צופה ד"ר לינה לינוב ב"עיוות בעצמות האגן כגון עצם האילאום משמאל, לא הודגם קו שבר, אך העצם מורחבת באיזור הגוף, הודגם קורקס מעובה ובלתי סדיר בקטע הפנימי. המירווח מורחב בין העצמות אילאום וסקרום משמאל. המבנה הגרמי בעצם הסקרום שמור. עמדה אנטומית תקינה של העצמות בפרקי הירכיים."

הממצאים בבדיקות הדימות המורים על פגיעה ב – SIJ תואמים את תלונותיה (כאבים הן בגבה התחתון והן בברך שמאל) ואת הממצאים בבדיקתה הגופנית. לכן טיפול הבחירה הינו קיבוע המיפרק הסאקרו-איליאקי (SIJ) משמאל. לאור האמור לעיל, הנני מעריך את נכותה הצמיתה של אורית גלית ארבה בתחום האורטופדי בדין התאונה הנדונה ב – 25% בהתאם לסעיף 46(3) לתקנות הביטוח הלאומי– בגין הפגיעה באגן עם נזק במיפרק ה – sacroiliac. נכות זו כוללת גם את הצפי להחמרה עתידית (כולל בעת הריון) ולתוצאות הניתוח במידה ויבוצע."

במענה לשאלות הבהרה השיב המומחה שהנכות המתאימה לתיאור המצב הקיים היא בשיעור 20% ואילו תוספת של 5% נוספים ניתנה על-ידו כדי לבטא את המצב העתידי. בחקירתו הוסיף, שהניתוח האפשרי הוא נדיר למדי, והוא עצמו לא ערך כמוהו מעולם.

הנתבעת טוענת שהנכות נקבעה בניגוד ללשון ס'46(3) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז–1956, שעליו הסתמך ד"ר לידור. הסעיף קובע 25% נכות בגין שינוי בצורת האגן "SYMPHYSIOLYSIS או תזוזה של מחצית האגן עם נזק בפרק SACROILIAKA והפרעות סטטיות או הפרעות בהליכה. "הנתבעת מפנה לממצאי בדיקת המומחה את התובעת, כפי שפורטו בחווה"ד: "מתהלכת באופן תקין כולל על קצות האצבעות העקבים וצידי כפות הרגליים עומדת על כל רגל בנפרד בצורה יציבה."; "תנועות עמוד השדרה תקינות". "תנועות מפרקי הגפיים העליונים והתחתונים תקינות."; "הברכיים יציבות"; "בדיקה נוירולגית תקינה." כנובע מממצאי הבדיקה, אישר ד"ר לידור שאצל התובעת לא נמצאו הפרעות בהליכה או הפרעות סטטיות. כיצד, שואלת הנתבעת, ניתן להחיל עליה את ס'46(3) המחייב שלצד הליקוי האנטומי יהיו גם הפרעות כאלה? מסקנתה היא שיש לבחון את נכות התובעת על-דרך ההתאמה, לפי ס'35 דווקא.

התובעת מסבירה, שהממצאים שנמצאו בבדיקה בקליניקה, לא משקפים את מצבה האמיתי, וד"ר לידור לא יכול היה להתרשם מבדיקתה כיצד היא מתפקדת בתנאי יום-יום. הטענה נכונה, אך אינה רלבנטית לקביעת הנכות: ההגבלה התפקודית שמתוארת בס'46(3) אמורה לבטא חוסר יכולת אובייקטיבית שניתן לראות בבדיקה בקליניקה ולא קושי סובייקטיבי (עקב עייפות או כאב) שעלול להתגלות בחיי יום יום. ד"ר לידור הבהיר היטב (וצוטט גם בע' 3 לסיכומי התובעת) שבמקרה של התובעת ההפרעה התפקודית מקורה בכאב ולא בהפרעה לתנועות. לא במקרה אין התקנות מודדות נכות על סמך הערכה סובייקטיבית של כאב.

ס' 46 הוא דין ספציפי המיועד להערכת נכות באגן. רק כאשר בתוספת לתקנות אין סעיף ספציפי הדן באותו סוג נכות, מתירה תקנה 14 קביעת דרגת נכות ב"התאמה" לסעיף בלתי ספציפי. לכן, קיום ס'46 מונע קביעת נכות באגן על דרך ה"התאמה" לס'35. את מצבי הביניים בין חלופות ס' 46 יש לקבוע עפ"י חלקיות התאמת הנבדק לסעיפי המשנה שלו. ד"ר לידור קבע שלתובעת ליקוי אנטומי, אך אין לה הפרעות סטטיות או הפרעות בהליכה. הוא קבע לה נכות מלאה לפי ס'46 נוכח "הצפי להחמרה עתידית (כולל בעת הריון) ולתוצאות הניתוח במידה ויבוצע." שני גורמים אלה אינם רלבנטיים עוד: בינתיים ילדה התובעת ומצבה לא השתנה. היא ילדה בניתוח קיסרי ואינה צפויה ללדת בעתיד בלידות טבעיות. ממילא, המנגנון שעלול להחמיר את מצבה בתהליך הלידה, לא יפעל עוד על האגן שלה. גם הסכנה שמצבה יחמיר עקב ניתוח נראית עיונית. בסיכומיה עומדת התובעת על זכותה שלא להנתח, ניתוח שלדעתה לא יועיל לה ולכן אינה רוצה בו. מאז נבדקה התובעת ע"י ד"ר לידור חלפו כמעט ארבע שנים והיא אכן לא נותחה. "זמניות" הנמשכת שנים היא מצב קבוע.

המסקנה מכל זה היא, שנכות התובעת כיום לא מגיעה ל- 25% וספק רב אם ומתי תגיע לדרגה כזאת בעתיד. סעיף 46(3) מעניק נכות כזאת בגין מצב אנטומי שמתלווה לו מגבלה תפקודית. התובעת סובלת רק מהמצב האנטומי (והמגבלה התפקודית אולי תופיע אצלה בעתיד). מכאן שיש לקבוע לה דרגת נכות נמוכה יותר. הערכתו של ד"ר לידור שנכותה הנוכחית היא בשיעור 20%, אף שהיא "נדיבה" למדי, אינה בלתי סבירה ומכל מקום לא עומדת בפני בית-המשפט הערכה טובה ממנה.

תפקוד

ד"ר לידור העיד שהשפעת הנכות על תפקוד התובעת נובעת לא מהגבלה בתנועות, אלא מהכאב. הוא האמין לתובעת שהיא סובלת מכאב, שמקורו במפרק האגן – כאב העלול להקרין גם למעלה וגם למטה. לדעתו עלול כאב זה להופיע בישיבה, בעמידה, בהליכה, בעליה ובירידה במדרגות או במישור, בעת עבודות הבית, או בניסיון לשאת משאות. התובעת דיווחה על כאב קשה במצבים אלה בפירוט רב – וגם על ההפרעות שהוא גורם לה בתפקודי השגרה, בחיים הפרטיים ובתחזוקת הבית ובתפקוד המקצועי שלה כמורה. בכל זאת, טען ב"כ הנתבעת שהיא הפריזה מאוד בדבריה וכשהוצגו מקצתם בפני ד"ר לידור בעת חקירתו הסתייג גם הוא מסבירותם.

טענה מרשימה במיוחד של התובעת נגעה למגבלות ההליכה שלה. היא העידה שאינה מסוגלת ללכת יותר מ– 15-20 דקות רצופות ופירטה את אופן התמודדותה עם מגבלה כה קשה. כשנבדקה התובעת אצל המומחה הוא תיעד את תלונותיה. בחווה"ד לא נזכרת תלונה על קושי כלשהו בהליכה. המומחה אישר שלא רק שהתובעת לא התלוננה בפניו על קושי בהליכה, אלא שהיא אמרה לו במפורש שאין לה קושי בהליכה. המומחה הוסיף שעל מנת שתיווצר הגבלה כה קשה מאז הבדיקה, היה על מצבה של התובעת להחמיר מאוד והחמרה כזאת - אין. קשה להפריז במשמעות הדברים: אין מנוס מהמסקנה שתלונה מרכזית מאוד של התובעת היא פשוט בדיה. לא רק שהדבר משפיע על הערכת מגבלות התפקוד שלה (שאינן כוללות מגבלה בהליכה), אלא שהדבר משפיע על מידת האמון שניתן לרכוש לדברים אחרים שאמרה.

לא רק התובעת העידה על מגבלותיה, אלא גם בעלה. ב"כ הנתבעת מדגיש בסיכומיו שמה שהופך את עדות הבעל לבלתי מהימנה הוא הניסיון העקבי של הבעל להציג את מגבלות התובעת כטוטאליות: היא אינה יכולה לחתוך סלט כי הדבר כרוך בשטיפת עלים ירוקים; היא צריכה לנוח אחרי שטיפת כל צלחת; היא בכלל לא יכולה לשטוף סירים; בעת עריכת קניות אין התובעת יכולה ליטול אפילו בקבוק אחד. הצגת מגבלותיה של התובעת כחמורות כל-כך, הביאה את ב"כ הנתבעת לתמוה על טענה אחרת של בעלה – שרק לאחר החתונה הוא גילה את נכותה. האם סביר שאדם לא יהיה מודע לכך שארוסתו אינה מסוגלת לעלות כמה מדרגות ללא כאב, או אינה מסוגלת לחתוך סלט? גם על רקע אורח חיים דתי מחמיר, העדר מוחלט כזה של מודעות למגבלה גופנית כה קשה, מעורר לכל הפחות תמיהה. אין לי אלא להצטרף להסתייגות זו מעדות הבעל, שהותירה רושם קשה מאוד של הפרזה מופלגת.

הצגה מופרזת מאוד של מגבלות התובעת היתה למשל, בתיאור שיתוף הפעולה בין הבעל לאשה המתחייב ממגבלותיה: לדברי שניהם, כאשר היא חוזרת מעבודתה, על בעלה לפגוש אותה על מנת לשאת עבורה את התיק שלה, שמפאת משקלו אינה יכולה לשאתו. כשהוצג סיפור זה בפני המומחה הוא ביטא כלפיו חוסר אמון קיצוני.

המומחה האמין לתובעת שהיא סובלת מכאבים. עם זאת, מקובלת עלי טענתו, שאדם הסובל מכאבים קשים הנמשכים זמן רב מצופה לחפש להם מענה. לכל הפחות אמור להמצא תיעוד על פניה לרופאים בתלונות על הכאב, בניסיונות לקבל טיפול רפואי כלשהו. העדרו של תיעוד כזה, מהווה בדרך-כלל אינדיקציה לכך שהתלונה אינה אמיתית.

התובעת ובעלה הסבירו שהתובעת נרתעת מנטילת תרופות ולכן אין תיעוד על פניות שלה לרופאים לנסות לקבל טיפול תרופתי נגד כאבים. לעתים, אכן יש לאדם סיבה טובה לחשוש מנטילת תרופות. אדם עלול לחשוש מתופעות לוואי של תרופה מסויימת, או לחשוש מהתמכרות. אולם, שלילה מוחלטת ואוטומטית של כל טיפול טעונה הסבר. קשה לקבל אותה על סמך אמירה סתמית, ללא כל הסבר או הנמקה. אדם הסובל מכאבים כה מגבילים וכה קשים, יפנה בדרך –כלל לרופא, יחפש חלופות טיפוליות וינסה אותן. יתכן שיטול את התרופות רק בחלק מהיום (למשל, בשעות העבודה, או כשהוא מנסה לישון) או כאשר הכאבים קשים במיוחד. ואם נרתע הוא "עקרונית" מתרופות "כימיות" (וגם זה נאמר), יחפש אחרי תרופות טבעיות, או אחרי טיפולים חלופיים (כדיקור סיני). התובעת טוענת שהיא סובלת ייסורים קשים, אך מחמת סיבה שבעצם לא פורטה ולא הוסברה, היא אינה עושה דבר כדי להתמודד עמם. זוהי התנהגות חריגה ומוזרה. היא הרבה פחות סבירה מההסבר החלופי להתנהגות התובעת – שכאביה הרבה פחות חמורים מכפי שהיא מציגה אותם. מסקנה זו מתחזקת מאוד נוכח הפרזותיה של התובעת בהצגת מגבלותיה.

אגב, נראה שהתובעת עצמה אינה מתייחסת ברצינות לטענתה שאינה נוטלת משככי כאבים בשל רתיעה "עקרונית", שכן בסעיף 57 לסיכומיה היא תובעת סכום גדול למימונם של משככי כאבים ודיקור סיני. דומה שאין גבול לסובלנות שמצפים בעלי דין מבית-המשפט.

לסיכום: התובעת טוענת למגבלות קשות עקב כאב. בהחלט סביר שלתובעת יש כאבים, אלא שבהצגת המגבלות שהם גורמים לה הוצגה בפני בית-המשפט תמונה עובדתית מעוותת, ובבירור נעשה ניסיון להותיר רושם של מגבלה קשה בהרבה מהקיימת.